פסיכו- נוירו-אימונולוגיה הוא תחום העוסק בקשר בין המצב הנפשי, מערכת העצבים וההורמונים, מערכת החיסון ובסיכויי ההחלמה.
היפוקרטס, אבי הרפואה, אמר שעל רופאים להעריך את משקלם של רגשות כגורם התורם למחלה והן כגורם בתהליך ההחלמה. הוא ראה את הנפש והגוף כחלק מאורגניזם אחד.
הקשר בין גוף ונפש נועד לפענח את השפעת הגומלין בין תהליכים גופניים ובין אירועים נפשיים, את הקשר בין רגשות חיוביים ושמחת חיים ליכולת לסייע לרפא מחלות.
תוצאות מחקרים הראו על קשר בין אמונה ורצון לחיות ובין שינויים שניתן למדוד בנוגדני הגוף. המחקרים במסגרת ענף ברפואה הנקרא פסיכו-נוירו-אימונולוגיה, בדקו את פעילות הגומלין בין המוח, המערכת האנדוקרינית והמערכת החיסונית. מחקרים רפואיים רבים הוכיחו כי המוח, בהשפעת רגשות שליליים כמו שנאה, פחד, חרדה, פאניקה, זעם, יאוש, תיסכול , יכול להביא לשינויים בתהליכים כימיים המתרחשים בגוף ואף לגרום להחמרה במחלה. המטרה היא לבדוק האם רגשות חיוביים כמו תחושת תכלית, החלטיות, אהבה, תקווה, אמונה, רצון לחיות, שמחה יכולים גם הם להשפיע על תהליכים בגוף.
האם ניתן להכיר בעובדה כי מחלה גופנית או נפשית, עשויה להיות תוצאה של דברים רבים, לא רק מה שמזין את הקיבה אלא גם מה שמזין את המוח, היחסים עם המשפחה, החברים וכל העולם שמסביב. שאיפות, תקוות או פחדים. מדע הרפואה לא יכול תמיד להתגבר או להשפיע על כל הכוחות האלה, אך הוא יכול להכיר בקיומם ולנסות להעריך את השפעתם הכוללת על כל אדם.
חולים "ריאליסטים" ו"אופטימיסטים":
הריאליסטים יודעים כל מה שיש לדעת על התוצאות ההרסניות של מחלתם.
האופטימיסטים לא חולקים על עובדות היסוד, אך הם מתבססים על ידיעתם כי יש כאלה שהצליחו להתגבר ונישארו בחיים.
כל עוד ידיעה זו היא ממשית, היא מזינה את תיקוותיהם ומחזקת את רצון החיים שלהם. העובדה היא שהרבה יותר אופטימיסטים מאשר ריאליסטים מצליחים לגבור על מחלתם. הריאליסטים נוטים להימנע מפעולות קבוצתיות, מנהלים אורח חיים חסר שימחה. האופטימיסטים מרבים לצחוק ולהשתעשע.
המוח מפעיל הפרשה של חומרים בשם אנדורפינים, הפועלים כמשככי כאבים. גם הצחוק גורם לשיחרור אנדורפינים.
מצב הרוח , הגישה והרגשות משפיעים על המערכת החיסונית. חרדה ודיכאון הם גורמים חשובים המעכבים החלמה ממחלות, כולל קשות. המוח הוא אחד האתרים הפוריים ביותר בגוף האדם, המסוגל לא רק לספק אספקת חומרים, אלא גם ליצור שילובים של הפרשות חומרים העוזרים בשמירה על הבריאות.
נמצא שבמצב של התרגשות חזקה, עשוי הטחול להעלות את אוכלוסיית תאי הדם האדומים עד 15 אחוז.
בנסיבות של יאוש או תסכול או זעם גדול, ניתן לראות אנשים ההופכים להיות קורבן לרגשות שלהם בכך שהגוף יכול לייצר רעלים נגד עצמו כשהוא נתון להשפעת רגשות שליליים, במיוחד תסכול מתמשך.
במקום לידידות אנו יודעים לעזור גם לאופטימיים ביותר להעלות מודעות עד לצריבת תודעה חדשה במוחם.
חשיבותו של הקשר רופא-חולה לתהליך ההחלמה:
השכלה רפואית צריכה ליצור רופאים בני אדם בעלי פנים רבות, המתעניינים באנשים ולא רק בגורמי המחלה, רופאים המסוגלים לחוש את ממשות הסבל ולא רק את תסמיניו.
אנו רוצים רופאים המבינים את האינדיבידואליות של החולה והמחלה, רופאים העוזרים למטופלים שלהם לפתח את משאביהם העצמיים להילחם במחלה, רופאים היודעים להעריך את כל הדברים המופשטים והבלתי מושגים המשפיעים על התפקוד השלם של האדם.
יחד עם התמחות ממוקדת ספיציפית של רופאים בתחומים שונים יש במקביל צורך להקדיש תשומת לב רבה יותר לתקשורת עם החולה, למודעות לחשיבות העידוד, לדגש רב יותר על הצורך להבין את נסיבות חייו של החולה ולא רק את תסמיניו.
רופא יכול להיות גם רופא בעל ידע רפואי מעולה וגם לגלות אהדה , אמפטיה ורגישות לחוליו. רופא חייב לומר את האמת לחולה, אבל הוא חייב גם לומר זאת בצורה שלא תותיר את החולה במצב של חורבן רגשי, חורבן העלול להעמיד בסכנה את יעילות הטיפול הרפואי. על הרופא לומר לחולה את האמת כאתגר ולא כגזר דין מוות.
ד"ר דיין שליווה אותי במהלך תקופת המחלה, הוא דוגמא ומופת לסוג רופאים אלו, הוכרת תודתי לו רבה ואני מכנה אותו ה"שמימי" בפגישותינו, כי משמים נשלח אלי.
חינוך נאות לבריאות:
הכרת המנגנונים הפנימיים והחיצוניים שנועדו להדוף מתקפת מחלה או להילחם בה במקרה שהיא מתפתחת, הכרת היסודות לבריאות טובה, ההכרה כי בהלה ותבוסתנות מחריפות את המחלה, ההכרה בחשיבות הביטחון בכוחות התיקון, השיחזור, ההחלמה, הצמיחה מחדש. ההכרה בחיוניות השותפות בין החולה והרופא. ההכרה בערך מערכת הריפוי הטמונה בגוף והדרך שבה היא פועלת בצורה הטובה ביותר, ההכרה בחשיבות הפעלת מירב המאמצים להגיע למיטב התוצאות, וההכרה כי המתרחש במוח יכול להשפיע על הבריאות לטוב ולרע ולכן להבין כי הראש קודם לכל.
יחד עם זאת אין מקום לטעת בחולה את המחשבה שאין צורך אלא ברצון חיים חזק ובצחוק בריא כדי להביס מחלה קשה, אלא שאדם הנאבק על חייו רוצה להיות בטוח כי דבר לא נשכח, כי כל משאבי המדע המודרני גויסו לשירותו והוא גם רוצה להיות בטוח כי גם משאביו הפנימיים גויסו למערכה. שלא נמנע שום דבר הנותן סיכוי להחלמתו, ולוא גם הקטן ביותר.
השפעת הצחוק על הבריאות:
אנשים צוחקים בתגובה לדברים חורגים ומפתיעים. הפתעה היא אחד המרכיבים החשובים בהומור. תינוקות צוחקים למראה תנועות פתאומיות או שינויים פתאומיים בהבעה, שבירת רצף ההתנהגות גורמת לפריצה בצחוק. הצחוק הוא אחת הדרכים של נפש האדם להתמודד עם החורג והבלתי הולם. בד"כ, קו מחשבה אחד מוביל לכיוון אחד, אך כשלפתע יש סטיה מכיוון זה והגעה לאבסורד, כשיש שבירה של הרצף ההגיוני מופיעה תגובת הגוף כצחוק.
חוקרים שחקרו את השפעת הצחוק על גוף האדם הראו את המגוון הגדול של השינויים החיוביים שהוא מביא : שיפור הנשימה, עלייה במספר תאי החיסון , הגברת זרימת הדם , המרצת פעילות האיברים הפנימיים כמו הלב, הריאות, הכבד, הלבלב, הטחול, הקיבה, המעיים, המוח.
בעקבות כך, משווים את הצחוק לסוג של תרגול גופני כיוון שהצחוק גורם להתנשמות והתנשפות, מאיץ את קצב הלב, מעלה את לחץ הדם, מאיץ את צריכת החמצן, מפעיל את שרירי הפנים והקיבה ומביא להרפייה של שרירים שאינם משתתפים בצחוק. הסרעפת, החזה, הבטן, הלב, הריאות מקבלים עיסוי בזמן הצחוק ובכך מגבירים ומשפרים פעילותם. הצחוק עשוי גם לשכך כאבים בצורה יעילה ע"י כך שהוא גורם לתאים במוח האדם לייצר אנדורפינים ואנקפלינים שהם מולקולות דמויות מורפיום. אצל אנשים שצפו בסרטים מצחיקים מצאו עלייה בריכוז נוגדנים מסוג אימונוגלובולינים A ברוק, הנחשבים לנוגדנים הגנתיים מפני וירוסים מסוימים, וירידה בריכוז הקורטיזול שהוא הורמון שיכול לדכא את פעילות מערכת החיסון.
יש להדגיש כי הצחוק איננו בשום אופן וצורה תחליף לטיפול הרפואי, אלא רק משמש כעזר.
סיכום:
קיים קשר הדוק בין רגשות ובריאות. ידוע זה מכבר כי רגשות שליליים וחוויות שליליות משפיעים לרעה על הבריאות ועלולים לסבך טיפול רפואי.
במקום לידידות המהווה מרכז אימוני המלווה בתקופה שאינה קלה למרביתנו, אנו מקיימים סדנאות ומפגשים, מפנים לרופאים הרואים אותנו כבני אדם ולא את מחלתנו בלבד איתם יש לנו או למטופלים אחרים נסיון, מאגר תומכי ומטפלי הגוף נפש שלנו מספק מענה לכל סיטואציה שאנו מביאים איתנו מעברנו ומחויבותנו לפועלינו בא ממקום של שליחות ואהבה אין קץ.
