הסיפור האישי שלי

אפתח ואומר שזה לא שכיח שאני יושב מול אדם בר סמכא, מומחה בתחומו, פרופסור בעל שם ופעיל בכל תחום אפשרי בנושא מחלת הסרטן בכלל ומחלת סרטן ריאות בפרט, בקליניקה הפרטית שלו שאומר לי אחרי שיחה קצרה שבה הוא הבין שאני אדם שמבקש את השורה התחתונה ומוכן לה:

"סרטן הריאות שלך יושב במקום שאיני יכול לנתח, אינו נראה טוב, אבל אני מבטיח לך שאעשה כל מה שאוכל על מנת לרפא אותך".

הוא שותק ומביט בי, גם אני שותק ומביט בו, סיגי בת זוגי יושבת במחשבותיה, שותקת.

הרגע הזה זכור לי כרגע שנדמה שהיה כנצח, מחשבותי התרוצצו בי עד שיכולתי להרגיש את הנוירונים בראשי נעים בננו שניות. אחרי בין 30 ל 60 שניות עניתי:

"מה עכשיו? לאן אתה שולח אותי? אני בבחינתי מפה הולך ללמוד", התכוונתי לכל מילה, תשובתי היתה שקולה, באה ממקום קר שמוביל את חיי כבר שנים, "זוהי הזדמנות לצמיחה נוספת", חשבתי לעצמי.

פרופסור און שלימים הפך לדמות מוערכת מאד בעיני שלח אתי למחלקתו בתל השומר שם עברתי כל בדיקה אפשרית, אציין כי עברו ארבעה חודשים עד שהוחלט על "פרוטוקול הטיפול".

בארבעה חודשים אלו תוך כדי כך שאני עובד ומנהל חיי כהרגלם, לא הפסקתי ללמוד את הנושא, מקשיב להרצאות בנט וקורא כל מאמר אפשרי, יוצר קשרים עם אנשים שאני מכיר מעברי שיש להם נגיעה בידע למחלת הסרטן אם בגוף ואם בנפש, עיסוקי בלמידה זו בין ארבע לשש שעות ביום. את רוב הידע המעשי לקחתי מד"ר ברג וד"ר סינקלר, אנשים מופלאים בעיני.

החיים ממשיכים, לסיגי ולי יחד יש 12 ילדים ואני הבאתי איתי מספר "מאומצים" בנוסף לאלו. אין רגע דל, ערך המשפחתיות ממשיך לתפוס מקומו בחיינו. אני ממשיך לעבוד ולטפל באנשים וללמוד אחד הנושאים בחקר המוח אצל ד"ר חרמש, הרי הכל כבר קיים, אי אפשר לעצור את החיים ו… למה להפסיק לתפקד?

בתוך תהליך הלמידה הרבה, קיבלתי תוך כחודש את ההחלטות הבאות:

1. למלא את עצמי בכל מה שיגביר ויחזק את מערכת החיסון שלי.
2. צומות – ארוחה אחת ביום כל 24, 29 ואפילו כל 36 שעות (לא קשה ברגע שמורידים פחמימות וסוכרים מהתפריט לחלוטין).
3. להפחית עבודתי ולא לקבל מתאמנים חדשים עד שאוכל להפסיק לעבוד לחלוטין, המטרה כעת – ריפוי.

צברתי ידע רב במהלך השנים בנושאי נפש האדם, פסיכולוגיה, חקר המוח, פילוסופיה, רוחניות (בעיקר בעולמות הרוחניות היהודית ותורת הנהוולים, חייתי בין האינדיאנים כשלש שנים לשם כך). התמחותי התמקדה בכל אלו כשאני מכניס לתפריט הזה גם חשיבה תוצאתית, חשיבה שבסיסה בשאלות:

1. מי אני?
2. מה אני רוצה להשיג ועל מה אני מוכן לוותר לשם כך?
3. מה המשאבים העומדים לרשותי כדי להשיג תוצאות אלו?

​לא אכנס לשתי השאלות הראשונות כי בשביל זה צריך לכתוב ספר, אבהיר את שאלה מספר 3.

המשאבים העומדים לנו, לכולנו ללא יוצא מן הכלל הם:

1. מי אני וערכי המניעים (שם נמצא גם האושר).
2. מה למדתי.
3. מה אני באמת יודע.
4. מה הנסיון שלי, ו…
5. את מי אני מכיר.

את התשובות לכל אלו ניתן להשיג בתהליך אימוני קצר.

​כשהחלו הטיפולים בי בבית החולים הגיעו גם תופעות הלוואי, כעסתי נורא, כעסי היה על כך שאף אחד לא הכין אותי לכך, לא לכאלו. קראתי אמנם על קיום תופעות לוואי אך כאבי הרגלים שתקפו אותי היו קיצוניים, שוב הלכתי ללמוד, שוב משקיע בכך את כל משאבי.

הכעס שלי על מערכת הרפואה הקונבנציונלית (שאיני פוסל אותה בשום פנים ואופן), בא מכך שכחולה במחלת הסוכרת אף פעם לא עלה בדעתי שניתן "להבריא" מכך. הרי ב 30 שנים כמעט ראיתי לפחות 4 רופאי משפחה, 4 רופאים מומחים, 4 דיאטניות ומספר אחיות, אף אחד מהם לא טרח להציע לי לנסות דרך אחרת מעבר לשימוש באינסולין במשך 30 שנים ויותר.

​לא אלאה בדרך כאן, רק אכתוב שרק שנתיים לפני כן, שוב תוך כדי תהליך למידה מעמיק, תוך תקופה של ארבעה חודשים בלבד השלתי מגופי 25 ק"ג, הצלחתי להוריד את רמת ה C1A בדם לשש (אופטימלי) וכל זאת תוך הנאה צרופה ממזונות שאני הכי אוהב, בדרך שהיתה לא רק קלה אלא אף מהנה מאד.

​כששאלה אותי הרופאה שלי "איך עשית את זה"?, עניתי "את לא תביני את זה". כששאלה "למה אתה חושב כך?" עניתי: "מכיוון שבבתי הספר לרפואה אינכם לומדים תזונה, אינכם לומדים שיש קשר ישיר בין מצב הנפש למצב הגוף וניסיוני מראה לי שאינכם יודעים ללמוד אותי, את צרכי, את חיי לעומק מספיק כדי לרפא אותי, אתם תקועים בפרוטוקולים". שפת גופה הראתה שאינה מרוצה מתשובתי, אך בתוכי כעסתי מספיק כדי להיות ישיר וכנה ככל שיכולתי.

​בפגישה שהיתה לי עם פרופ' און שטחתי טענותי בנימוס ובכנות רבה, תשובתו הכנה והישירה כשעיניו בשלי הפתיעה אותי, הוא אמר (ציטוט):

"תפקידי הוא להרוס את התאים הסרטניים בגופך, בדרך אני גם הורס בלית ברירה גם את הטובים ביותר, אתה לך דאג לעצמך ומצא לך אנדוקרינולוג או פנימאי טוב, שתוכל לסמוך עליו, שיודע ומבין". קיבלתי תשובתו והכלתי אותה ברמה הגבוהה ביותר, הוא צדק ושוב הלכתי ללמוד, לחפש למי אוכל להתחבר.

​כאן חשוב להקדים ולכתוב שכחודש לפני התחלת הטיפולים בי הכרתי אשה מופלאה בשם ד"ר נאידה אלכסנדר, הכרתי אותה מתוך החלטה להצטרף לסדנא שהציעה לי אחותי להתלוות אליה לשם, שם הסדנא "ריפוי עצמי וניסים רפואיים", אם אני זוכר נכון.

התרשמתי מאד מד"ר נאידה וביקשתי ממנה ללוות אותי כמאמנת אישית שלי, היא הסכימה וקיבלה אותי לשיחות שהתנהלו לבקשתה פעם בשבועיים, לימים הבנתי שד"ר נאידה אינה מקבלת לשיחות אישיות כבר, משהו הניע אותה לקבל אותי והוכרת תודתי לה על כך מרקיעה שחקים.

​כמאמן אישי בעל נסיון רב אני מבין שאין אדם יכול לטפל בעצמו, גם במשפחה או בחברים איני מטפל. הבנתי גם, שאם לא תחדש לי ד"ר נאידה הרבה למה שאני כבר יודע או מבין, שיחותי איתה יהוו תזכורת נהדרת למה שכבר נלמד ויעלו מודעותי לכך יותר, במיוחד בתקופה זו. ככל שאהיה חזק ויודע, עדיין… אנחנו לא תמיד מבינים את ההשפעות העוברות עלינו כשאנחנו חיים בעולמות של ניסוי וטעיה, במפגש יומיומי עם הלא נודע וכשיש לנו צורך לגייס את כל משאבינו להשגת המטרה: לשמר את איכות החיים בזמן ריפוי המחלה ולהשאר בחיים.

אני חוזר וכותב את המילה מחלה, מעולם לא הגדרתי את עצמי כאדם חולה אלא כ"אדם בסיטואציה", סיטואציות יש להנות מהן אם הן טובות או להתמודד ולפתור אותן אם הן פחות טובות.

אין אף סיטואציה בחיינו שהיא 100 אחוז בשליטתנו או 100 אחוז שלא בשליטתנו, תמיד יש מה שבשליטתנו ומה שלא באחוזים לכאן או לכאן.

בטיפול בסיטואציות אני מבין היטב, למדתי את הנושא אצל ד"ר אדלר, שם למדתי מנטורינג לאושר. יישמתי את הנלמד על עצמי לכל אורך התקופה ואני ממשיך, עד היום.

​בתקופה של כ-10 חודשים מאז התחילו הטיפולים בי, טופלתי רק בשני טיפולים עד ששלח אותי פרופ' און לצילום Pet CT נוסף, גם הוא הפך סקרן לתוצאות שאני משיג, לא נראיתי ולא התנהגתי כחולה, ("מעולם לא פגשתי אדם כמוך פה" אמר).

היו רק כחודש ומחצה קשים בהם איבדתי נוזלים בכמות שהביאה אותי לאשפוז פעמיים למשך חמישה ימים בכל פעם, גם אז תמיד היה החיוך על פני, מלווה בתמיכתה של בת זוגתי שלתמיכתה יש לייחס כחמישים אחוזים מהצלחתי בדרך, אין יום מיום שהכרתיה שאיני מברך על קיומה בחיי ובמיוחד בתקופה הקשה של אותם 45 ימים.

​בתקופה זו כבר הייתי עמוק בתוך תהליך הלמידה, משתמש לשימור איכות חיי בידע המצטבר הרב ובתמיכתו של ד"ר דיין עליו אספר בהמשך ובתוספים שהשגתי תוך שימוש במשאבי. על תוספים אלו אפרט בנפרד ואכניס את כל הרשימה בטבלה נפרדת המסבירה כל אחד ואחד מהם.

כשיצאתי ממשרדו של פרופסור און מפגישתנו לאחר הטיפול הראשון התחלתי לחפש רופא כפי שתיאר הוא, "פנימי או אנדוקרינולוג שמבין, יודע ושיעזור לך לטפל במה שאני הורס".

לא הכרתי כאלו מימי ובמשך יום שלם ביליתי מול המחשב, מחפש, קורא, מקשיב.

בסרטון הסברה של ד"ר דיין הוא אומר את המשפט הבא: "לרופאים אין את הזמן ללמוד את הפציינט שלהם, הם מקדישים לפגישה איתו מקסימום כ-12 דקות, אני צריך שעתיים כדי ללמוד את הלקוח שלי".

כל כך התחברתי למה ששמעתי במיוחד מניסוני כמאמן אישי שלוקח את הזמן בפגישותיו עם לקוחותי כי חשוב לי שיצאו ממני אחרי כל פגישה עם לפחות הישג חשוב נוסף אחד חדש, מיד התקשרתי אליו וקבעתי פגישה, יומיים לאחר מכן הייתי אצלו.

בשורה התחתונה אציין שיצאתי ממנו לאחר שלש וחצי או ארבע שעות כשאני חזק יותר, אחרי תקופה בת כשלשה שבועות של חוסר אונים, חולשה קשה מאיבוד הנוזלים הרב. הגעתי אליו בכיסא גלגלים ויצאתי משם על רגלי כשאת הקניות בדרך הביתה אני מכניס על רגלי… מאושר. גם את הטיפולים שקיבלתי אצל ד"ר דיין אכלול בטבלה שהבטחתי בהמשך.

​תזונה:

לאחר שנתיים בתזונה מסוימת שביאה לריפוי הסוכרת שלי ולהפחתה משמעותית של כ 25 ק"ג ממשקלי, שוב הייתי צריך לשנות תזונה כבר בשלבים הראשונים לגילוי המחלה.

בתוך תהליכי הלמידה הבנתי שתאים סרטניים ניזונים בעיקר מסוכר, פחמימות ושומנים, כל אלו ירדו מהתפריט מיד כבר בתחילת הדרך.

יש לציין שסלט לא היה בתפריט שלי שנים, ירקות לא נכנסו לפי, למדתי להנות מסלטים טובים שהייתי צריך להמציא עבורי והיום… וואו כמה שאני אוהב סלטים .

בהמלצתה של ד"ר נאידה הגעתי לאירית אבישר שבדקה איזו מריחואנה תתאים לי לרוגע ושינה טובה ואילו מזונות מבקש הגוף שלי, בדיקה זו נעשית ע"י "רפואת תדרים". הסתבר שהגוף שלי כן מבקש בשר אדום ושומן, סיכמנו (ד"ר נאידה ואני) שאוכל בשר אדום במשורה.

התחלתי לשקול את מנת הבשר היומית שלי, 100 עד 120 גרם למנה פעם אחת ביום. הגוף מבקש – הגוף יקבל והנפש היתה מחויכת ומרוצה.

תזונה נכונה חייבת להתאים לצרכיו של המטופל, חייבת שתהיה בה הנאה, שביעות רצון, סיפוק צריך לבוא לידי ביטוי לאחר ארוחה כזו או אחרת, החיים אינם ספר שלא נהנים ממנו, ספר כזה מניחים בצד לאחר כמה פרקים בודדים. שימור איכות החיים אין חשוב ממנו בתהליך הבראה מסרטן או מכל סיטואציה אחרת.

​כיום אני מוגדר ע"י פרופסור און כאדם שבדרך ל"נס רפואי" כשעדיין אין ממצאים סופיים, את ה CT הבא דחו לי בארבעה חודשים והטיפולים הופסקו בשלב זה כשיש מעקב אחרי מצבי ע"י בדיקת מדדים בלבד. הכל תקין בבדיקת המדדים וספירת כדוריות הדם הלבנות בדמי תקינה, כולם שמחים. חזרתי לעבוד ואני מקבל מטופלים חדשים, זה מביא לי אושר אמיתי מכך, שוב.

​בנוסף: סקרנותו של פרופסור און הביאה אותו לבקש מד"ר האוזנר (מנהל המחלקה התומכת) בבית חולים תל השומר, נפגשתי עם ד"ר הדס לביא ממרכז טל לבדוק אפשרות להכנסת המתודולוגיה שבניתי למערך הטיפולים בבית החולים, העניין נבדק עדיין.

קישרתי בין פרופ' און לד"ר נאידה, אני מקווה שתרומתה שם תהא נפלאה ושאולי נעשה שם פרויקט משותף, בעתיד.

​החזון שלי:

להביא כמה שיותר אנשים לשפר איכות חייהם בזמן הטיפול בכל תחומי החיים (מאיה – קישור לחוברת) וללוותם עד להחלמה מלאה.

לשם כך הקמתי מערך שלם המכיל את מירב המטפלים במירב תחומי הטיפול, גייסתי כשותפים למסע את ד"ר נאידה אלכסנדר ואת ד"ר דיין שהפכו לחברים בתקופה קצרה זו. משקיע ממשאבי ככל שאוכל כדי להעביר את הידע המצטבר הזה לאחרים בשלמותו, בהתאמה אישית לכל אדם ואדם באשר הוא.

​חשוב לי לחזור על הוקרות התודה ולציין כמה נוספים:

הוקרת תודתי הרבה נתונה ל…:

אביבי פסטרנק שייצר עבורי בתחילת הדרך את השמנים והתוספים לחיזוק מערכת החיסון.

פרופסור און על כנותו, ישירותו, מקצועיותו ועל הבטחון שנסך בי לאורך תקופת הטיפולים.

לד"ר נאידה על תרומתה הרבה לשימור מצב גופנפש ועל חברותה כבר מתחילת היכרותנו.

לד"ר דיין שאני מכנה אותו כבר מהשבוע השני להיכרותנו The Divine, על העזרה הכל כך חשובה בשימור איכות חיי.

לד"ר אדלר ממנה קיבלתי כלים לטיפול בסיטואציות ולחיים בתודעת אושר כבר לפני שנים.

לד"ר בארי ווינברג ולווין דייאר ז"ל שהיו מורי עוד כשלמדתי את מקצועי בפלורידה והיו לחברים אישיים הרבה אחרי, מהם קיבלתי את רוב הידע בנושאי האימון האישי, נפש האדם ואת המוטיבציה להמשיך ולעסוק בתחום זה כבר מ 1999.

לרב יהודה גרינברג, לרב משה ש"ץ ולנהוולית ג'ינג'ר שהיו מורי בנושאי רוח ומהם קיבלתי את הכלים להביא אמונה והוכרת תודה לידי ביטוי בחיי היומיום שלי.

לפילוסופית קלרה סלאי ולפיסיקאי שייקה אייזנברג על חברותם והתמיכה הרבה הן ברמה הפילוסופית של החיים והן בהעלאת מודעותי לתחומים אחרים שלא היו ברשימת ידיעותי ("רעש לבן", למשל)

ובמיוחד לסיגי שלי, האשה היפה והטובה בעולם (בעיני), על נאמנותה בשעות הקשות ביותר, על הצמיחה המשותפת שלנו יחד בתקופה זו, על הבטחון שהיא מביאה לחיי ועל אהבתה ללא תנאים.
לכל אחד מילדינו שהיו נוכחים, תומכים והראו אהבתם בצורה כזו או אחרת, כל אחד בדרכו ולפי מבנה אישיותו. שאפו.

לחברי שנוכחותם עשתה לי טוב, על תמיכתם ועל אהבתם, זכיתי בבנק של חברים כאלו.

סליחה אם שכחתי מישהו בדרך…

ברוך קרפיק