המסע הקוסמי
לכולנו יש כמיהה חבויה למשהו שקשה להגדירו, קורה לעתים שבאמצע עיסוק במשהו מציפה אותנו תחושת אושר, בטחון, או שימחה.
רגעים אלה למעשה מאפשרים לנו להבין את התקוות הסמויות המלוות את קשרינו. מאין מגיעות תחושות אלו? הן נובעות מקשרינו השכוחים ואפילו זכרונות מהזמן של טרום לידתנו, מהתקופה שבה היינו ברחם אימנו ואפילו קודם לכן. זיכרון זה הוא המקור לכמיהה האנושית העיקרית והאוניברסלית, לתקווה המסתתרת בתוך אהבה.
הרעיון הזה עולה בקנה אחד עם מה שידוע לנו על הקיום העוברי . העובר צף ברחם אמו, מקבל אוכל והגנה ולכאורה כל צרכיו באים על סיפוקם ללא מאמץ וללא דיחוי.
אין העובר יודע דבר על עצמו או על עברו או על העתיד, אין הוא יודע שהוא נבדל מהאחרים. גם אחרי הלידה התינוק עדיין חי זמן מה בעולם אידאלי, שבו אין הוא מבחין בין עצמו ובין הסובבים אותו.
הכיסופים להתחברות ולרגעי ההתעלות מעל לקיום היומיומי, נובעים מזיכרון מעורפל של הזמן שבו לא היינו מובדלים, אלא מחוברים לכל דבר, ובייחוד לכל בני האדם , אנו כמהים לשלמותנו המקורית, לאותו מצב של אושר ושלווה הזכור לנו במעורפל, כיוון שהתנסינו בו בהיותנו ברחם. הפילוסוף מרטין בובר הביע יפה את הרעיון הזה כשכתב:"הלידה היא הרגע בו אנחנו מתחילים לשכוח".
הרעיון אומר, שכל החיים הם בבחינת מאבק לזכור את המצב הטרום לידתי הזה, אנו רוצים להחזיר אלנו דבר שאבד לנו, קשרינו הזוגיים נועדו להחזיר את מצב האושר והשלווה שאנו זכאים להם כבני אדם.
מצבנו המקורי הוא מצב של אושר, אולם ישנם דחפים נוספים המלווים אותנו במסע החיים, זה נמצא בגנים שלנו, בצופן הגנטי של ההסטוריה של המין האנושי – המורשת הזאת מתחילה ביצורים שהלכו זקופים, והיא מגיעה לשיאה בצבע העיניים ובכישרון המתמטי שירשנו מהורינו, הדחפים, היצרים והזכרון הגנטי – כל אלה הוטבעו בגנים שלנו והם מבצבצים מבעד ללא מודע.
המוח העתיק והחדש
המוח האנושי מסוגל לעכל , לארגן ולנתח הררי מידע. המוח משמש לנו הגנה, ניתוח מצבים שונים, ותפקידו העיקרי בגופנו הוא "השרדות". קליפת המוח, הנקראת "המוח החדש" מהווה רק מחצית מהמוח .מתחת לכיפה בעלת הפיתולים , נמצא "המוח העתיק" ולו השפעה עמוקה על התנהגותנו בקשר הזוגי ,
במוח העתיק יש שני חלקים:: גזע המוח , הקרוי לעיתים "מוח הזוחלים", הוא הגרעין הפנימי הפרימיטיבי של המוח, הוא שולט במערכות הגופניות החיוניות לו למן הרביה והשינה ועד למחזור הדם ותגובות השרירים, מסביב לגזע המוח נמצאת המערכת הלימבית , ובה מצויים הרגשות העזים והפרמיטיביים, המקשרים בין התפקודים העצמאיים של גזע המוח לבין קליפת המוח. המוח העתיק, המורכב מגזע המוח ומהמערכת הלימבית, מופקד על השרדןתנו, השארותנו בחיים .
הדבר החשוב ביותר שעלינו לדעת ביחס למוח העתיק היא העובדה, שהוא פועל מחוץ לזמן, אין הוא מבחין מתי, מדוע או איפה קורים הדברים. אין הוא מבדיל בין הגירוי שקיבל לפני שלושים שנה ,כאשר אמא לא באה וחווינו נטישה ובין הגירוי שקיבל היום ,כאשר בן הזוג טילפן ממקום עבודתו באיחור של שעה וביטל את הפגישה שנקבעה להערב,
כתינוקות אני מגיבים לתחושת הנטישה ע"י מציצת אצבע ומלמולים לעצמנו, היום מגיבים למקרה באכילת עוגיות וצפייה בטלוויזיה בסרט טיפשי התגובה הזאת היא אינסטינקטיבית : המוח העתיק עושה את מה שהותנה לעשות כדי לשרוד , המוח העתיק והמוח החדש מקיימים ביניהם פעילות גומלין מורכבת של איזון ובקרה. ע"י העלאת המודעות העצמית נוכל להכיר בכוחו של המוח העתיק לשתף איתנו פעולה.
הדחפים הבסיסיים והביטחון
כל הפרעה במצב האושר והשלווה שלנו מהווה אות לסכנה, מרשרוש ענף במעבה היער או בעל טורף, סערה קרבה או צעצוע שמונעים מאתנו, מבט נוקשה של מעביד או בקורת כלפינו. התגובה לכל גירוי כזה באה לידי ביטוי ביציאה למלחמה, בבריחה או בקיפאון, כלומר: שחרור אנרגיה או בלימתה.
שלשת תגובות אלה לתחושת סכנה מוכתבות על ידי המוח הפרימיטיבי שלנו והן טבועות במערכת הנפשית עצבית שלנו.שימו לב כיצד אנו מגיבים כאשר דבר מה משתבש בזוגיות שלכם, אנו מתגוננים, נלחמים או בורחים, מחכים בשקט עד שהבעיה תחלוף, או נכנעים בחוסר אונים למצב שאינו בשליטתנו.
השפעות העבר בדרך כלל לא די לנו בעצם כך שאנו חיים בבטחון, אנחנו רוצים יותר מזה. אנו רוצים להרגיש שאנו חיים במלוא מובן המילה ורוצים לתת ביטוי לתחושה הזאת. תחושת האושר.
כילדים פעלנו בצורה ספונטנית, מתוך התמסרות מלאה ומעורבות מוחלטת. הרגשנו מלאי חיים וביטאנו זאת, אולם עובדות החיים שינו זאת, לא תמיד הורינו נענו לקריאותינו, הבקבוק שקיבלנו היה חם מדי או קר מדי, לא חיבקו אותנו במידה מספקת, נולדה לנו אחות, ומכל אלו איבדנו את תחושת החיות המלאה. תחושה שאפשר לחוש רק במצב של ביטחון מלא ולא כאשר אנחנו פוחדים, פגיעים, נתונים בסכנה, מתגוננים, או לא מתפקדים כראוי. את הרגשות האלה ואת הדרכים שבהן התמודדנו איתם הבאנו איתנו לקשרים הזוגיים.
הכמיהה לאושר
בקשרינו הזוגיים אנו רוצים למצוא מחדש את תחושת האושר והשלווה, ואת תחושת החיות.
את ההתעוררות המחודשת אנו זוקפים לאהובינו, הם המזכירים לנו בלא יודעין את הורינו או מי שטיפלו בנו בילדותינו, לכן האכזבה היא בלתי נמנעת.
כשאנו כועסים, ביקורתיים ונואשים, אנחנו מאשימים את אהובינו על הכשלון שלהם לקיים בנו את החיות ואת האושר, בו בזמן אנו נשארים קשורים אליהם בתקווה שבדרך כלשהי ימלאו את ציפיותינו.
המאבק שלנו עם בני זוגנו הוא בחלקו ניסיון כושל להשיב אלינו מצב מקורי שהוא אישי וכלל עולמי, בעת ובעונה אחת.
העובדה שההתאהבות משיבה לנו את תחושת החיות והאחדות, זו עבור רבים ההוכחה עבורם שבקשר הזוגי טמון המפתח להחזרת שלמותנו.
איך מתקנים את זה?
לא נוכל לפלס את דרכינו אל החיות באמצעות המחשבה נהיה חכמים ככל שנהיה, חובה עלינו להשיב את חלקינו המוכחשים, שנקטעו ואבדו לנו בילדות. עלינו לרפא את קהות החושים ,את הכאב ואת תחושת הסכנה, המדכאים את תחושת קיומנו ומחבלים בתחושת אחדותנו עם האחרים ועם היקום. הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להסתייע בקשרי האהבה שלנו .
אנשים שהתאכזבו מהאהבה מסרבים לשמוע שהם זקוקים לקשר וסבורים כי יוכלו להשיב אליהם את שלמותם הרוחנית בכוחות עצמם – זו אמונת שווא, קיימים דברים שתוכלו לעשות בכוחות עצמכם, אולם משימת הריפוי ללא בן הזוג אינה אפשרית.
סיכום:
מציאת אהבה או תיקון אהבה קיימת אינו סתם רעיון רומנטי, זה גורם חשוב לקיומנו השלם. זה הקשר שבו אנו מממשים את טבעינו האמיתי.
הקשר הזה מפלס את הדרך להשבת שלמותנו על – ידי תיקון מה שהרחיק אותנו מהאני המקורי שלנו. אם נאהב את בני-זוגנו ללא תנאי, נאפשר להם להיפתח לאהבה נוכל להשיב להם את שלמותם ואחדותם גם. האהבה היא הפתרון, האהבה שאנו מעניקים היא מרפאה את בני/ בנות זוגנו והאהבה שאנו מקבלים היא מרפאה אותנו, באמצעות האהבה אנו משנים את החלקים הנוקשים שבתוך עצמנו ,כיוון שבזוגיות מחייבת יש את המשאבים להחזיר אותנו אל אחדותנו המקורית..
